אמא ובת, בת ואמא
שושנה ויג
שָנִים רָצִיתִי לִרְצוֹחַ אֶת אִמִּי
זֶה הָיָה מַגִּיעַ בְּהַתְקָפָה כָּזֹאת
הָיִיתִי רוֹאָה אֶת הַסַכִּין בַּמִּטְבָּח
וְהָיִיתִי נֶחְנֶקֶת מִן הָרָצוֹן
הַזֶּה לִרְצוֹחַ אוֹתָהּ
וְעַכְשָו בִּתִּי רוֹצָה לִרְצוֹחַ אוֹתִי
זֶה אוֹתוֹ הַמַּבָּט
שֶהָיָה בִּי
שֶרָצִיתִי לַחֲנוֹק אוֹתִי וְאוֹתָהּ
וְכִמְעַט כְּשֶשָּכַחְתִּי שֶרָצִיתִי לִרְצוֹחַ אֶת אִמִּי
בָּא הַכְּאֵב הַזֶּה שֶאַתְּ
מַעֲמִיסָה בִּי
דּוֹקֶרֶת אִמָּהוּתִי
בִּרְגִישוּת
שָנִים רָצִיתִי לִרְצוֹחַ אֶת אִמִּי
הִיא בְּאַהֲבָתָהּ חָנְקָה אוֹתִי
וַאֲנִי רָצִיתִי לִחְיוֹת,
הַשּחֲלוֹת שֶלִי כְּבָר לֹא מְדַמְּמוֹת
בַּמַּחְזוֹר שֶלִּי
אֵין מַחְזוֹרִיּוּת
בַּחַיִּים שֶלִּי אֵין חַיִּים
רַק צְמִיחַת בִּתִּי
נִשְמַעַת כְּמוֹ
רֶצַח אִמִּי
עוֹד תָּבוֹא גַּם לָנוּ הַמְּנוּחָה.
וואו.
(ואם יורשה לי, קטנה – לדעתי, עדיף ללא השורה האחרונה. בלי לסגור. להשאיר את הקורא לא פתור.)
את יודעת שירה זה נראה לי נחוץ, אצלי באופן אסוצאטיבי עולה שורה אחרונה משירו של אורי צבי גרינברג "תן- שנינו ננוח" בשירו עם אלי הנפח , שיר ארספואטי.
לתחושתי הייתי צריכה לסיים בתקווה מסויימת למען ההרגשה שלי. אף שמנוחה היא גם דו משמעית, מנוחה נכונה ומנוחה סתם..
שושנה
נפלא שוש!!!
יעל, כמה מוזר לכתוב על שיר כזה מפלח נפלא..האמת, זה יצא לי בכזאת הפתעה, אני לא מאמינה..
שוש
קשה לי לקרא את זה…במיוחד הקטע עם הסכין..המילים חדות ומחודדות מדי. ואם כבר את הולכת על זה, גם בעיני השורה האחרונה מיותרת. שלך, חנה.
חנה, אני מבינה אותך. זה בטוח לא קל לכולנו.
שוש
שיר מדהים ונוגע.
תודה,
שוש
האם נפתח פה פרויקט אמא?
כתבתי גם פוסט ביום שישי בשם "אמא".http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=4702&blogID=46
אתמול יוסי וקסמן כתב פוסט אמא http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=4721&blogID=92
ועכשיו זה. יום האם!
שירי, תודה לך
נכנסתי לקישורית שלך.
כדאי לקבץ שירים כאלה יחד.
יצא לפני כמה שנים קובץ כזה אמהות ובנות.
שושנה
הי שוש
זה כוחה של אמנות שמאפשרת ללכת יותר רחוק מהחיים, מהפינות של החיים
להתראות טובה
טובה, תודה לך
נכון האמנות מאפשרת לנו למתוח אתהמציאות ואולי גם להחיות אותה באורח שונה.
שושנה